המוח הגמיש הלכה למעשה

מאת אפרת ארגמן

מנחת קבוצות, מאפשרת דידקטית בשיטת ביודנסה, מטפלת בשיטת חוויה סומטית לטיפול נפשי בטראומה

SE - Somatic Experiencing

אנחנו כבר יודעים שנים רבות כי המוח הוא פלסטי, כלומר ניתן לשינוי, כעת הגיע הזמן להכניס את האפשרות הזו לתוך חיי היומיום שלנו, ובמיוחד עכשיו.

חוקרים מצאו כי המוח ניתן לשינוי, ישנם מסלולים עצביים פופולאריים בהם המוח נוטה להשתמש כדי לחסוך זמן ומשאבים. הוכח כי ניתן לשנות את המסלולים האלה וליצור כך דרכי חשיבה והתנהגות שונים שיעזרו לנו להשיג את התוצאות שרצינו ולחיות חיים טובים יותר.

כיצד החוויה עוזרת לנו לקדם את השינוי?

אפשר לנהל את הפלסטיות בצורה סיסטמטית. אי אפשר לשלוט בזה להגיד למוח "עכשיו תשתנה."  אבל אפשר לרתום את תהליכי השינוי לרווחה שלנו!

אחד הדברים המשמעותייים הוא חוויה. המוח שלנו לומד מהר וטוב יותר מחוויה. בעיקר כזו שמערבת רגש. הדבר השני הוא עשייה עם הגוף, כלומר חיבור בין חשיבה לגוף. אחד הדברים הנוספים שמקדמים למידה משמעותית וקשור לשניים הקודמים היא למידה ע"י משחק בייחוד כזה שמערב תנועה. כך אנחנו מקבלים חוויה רגש ותנועה יחד.

ידוע כבר ממחקרים שפעילות גופנית ותנועה משפרת תפקודים קוגניטיביים, מכיוון שהיא מזרימה דם למוח, מפעילה מוליכים עצביים. אבל כאן אנחנו לוקחים את זה צעד אחד נוסף, ומדברים על כך שניתן ליצור שינוי קוגנטיבי על ידי תנועה שמערבת חוויה ורגש. המוליכים העצביים שמופעלים כמו דופמין סרוטונין ועוד מכינים ומעודדים את המוח ללמידה.

כולנו זוכרים לדוגמא שלמדנו הרבה שנים בבית הספר – מתמטמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה ועוד אבל אם נתבקש להזכר בידע שלמדנו או לחשוב על שינוי קוגניטיבי שעברנו בזכות הידע הזה רוב הסיכויים שלא נמצא זכרון כזה. הסיבה לכך היא שהלמידה הזאת לא הייתה חוויתית, לא עירבה את הגוף בתנועה וגם ...וכאן מגיעה עקרון נוסף...רוב הסיכויים שלא נהננו ממנה. כשאנחנו נהנים ממשהו אנחנו שמים שם את תשומת הלב שלנו. תשומת הלב, העניין שלנו היא מרכיב חשוב במה שיוצר שינוי תפיסה.

הדמיון ככלי משמעותי במוח הגמיש

מה שאנחנו יכולים לדמיין יכול לקרות. מחקרים הראו שתלמידים ללימוד נגינת פסנתר שהתאמנו על פסנתר או דמיינו שהם מנגנים השיגו תוצאות דומות, כשמוסיפים לדמיון גם את תנועות הגוף, התוצאות אפילו חזקות יותר!

בסשן של תנועה-מוזיקה ומפגש אנושי אנו מעוררים ע"י תנועה, משחק ומצבים שונים את כל ההורמונים שצריך כדי ליצור שינוי (פלסטיות) במוח שלנו. בנוסף אנחנו יוצרים למידה ע"י חוויה שמערבת רגש, שהיא גם מהנה כך אנחנו משיגים גם את תשומת הלב של המשתתפים. ואם עושים את זה שוב ושוב - קריטריון החזרתיות, אנחנו מקבלים את כל הקריטריונים כדי ליצור שינוי תפיסה.

סטרס מתמשך עוצר את התפתחות המוח

כשאדם נמצא בסביבה של מתח וחווה חוסר בטחון, ההתפתחות נעצרת. אנחנו עוברים למצב של הגנה. סוגרים את הגבולות של התאים שלנו כדי למנוע פלישה. בגלל שאנחנו יצורים אנושיים, בעלי דמיון וראייה של עבר הווה עתיד, סיבה ותוצאה ובשל היותנו חיים בתרבות שכמעט לא מאפשרת לפרק את המתח מהגוף הרגשי והפיזי שלנו, הטראומה לרוב נשארת והפזיולוגיה שלנו פועלת או ממשיכה לפעול במצב של הגנה וללא התפתחות.

חשוב לציין כי המוח גמיש במיוחד אחרי מצבי לחץ ומתח. הוא פתוח פיזיולוגית ללמוד למידה חדשה. אולם בשל האופן שבו אנחנו מתייחסים לדברים בתרבות שלנו, היכולות הקוגנטיביות והדמיון עלולים לפעול באופן שלילי ולהגביר דוקא את תחושת הפחד וחוסר המסוגלות ולהוביל לפוסט טראומה.

ויסות מערכת העצבים כתנאי מקדים למוח הגמיש

מחקרים אחרונים מסבירים שהדרך לויסות מערכת העצבים, ליצירת חוסן פיזיולוגי ועבודה לשם ריפוי של פוסט טראומה טמונה בקשר ותקשורת שלנו עם אחרים. האמצעי הראשון הוא קריאת הפנים אחד של השני. מערכת העצבים מתאזנת כאשר היא חשה בטחון בסביבה חברתית. אנחנו יצורים של מערכות יחסים. הם משפיעים עלינו נפשית, פיזית ובריאותית.

היונקים שרדו בזכות העצב הזה שמעצבב את החלק העליון של הפנים העיניים והאוזן החלק שמחלץ מסרים חברתיים מהבעות פנים, תנועות של הראש וגוון של הקול. הפרה של הדדיות גורמת לנו להרגיש לא נוח. אנחנו מחפשים את המבט/קול שיאשר לנו להרגיש בטוח. כשאנחנו מרגישים מספיק בטוחים מערכת העצבים שלנו נרגעת ומשדרת שניתן לחזור ולהרגע.

מערכת העצבים מנסה לסנכרן את עצמה עם מערכות אחרות. כמו האיברים בגופנו שתלויים אחד בשני כך גם אנחנו תלויים בסביבה שלנו כדי ליצור הומואוסטזיס.

שיטת BMH עובדת על הויסות והאינטגרציה של כל הגוף, גם בתוך עצמי וגם עם האחר, בדרך של תנועה ומצבים חברתיים.

למדנו בעולם המדע הישן להפריד בין גוף לנפש אבל כיום מצטברות עוד ועוד עדויות מדעיות שמאששות את מה שבתוכנו תמיד ידענו. לא ניתן להפריד בין הנפש לגוף.